גברת ר.ת. שאלה:

“השאלה שלי נוגעת לאיכות המוזיקה המשודרת מהטלפון או המחשב. אם אני מאזינה כיום רוב הזמן דרך ספוטיפיי (בתשלום – באיכות הטובה ביותר שהמנוי מאפשר לי), האם איכות הקבצים כשלעצמה היא לא ירודה בהשוואה לדיסק? (ולכן גם מגבר ורמקולים איכותיים לא ‘יעזרו’ לי מספיק) כשאני מאזינה באוטו לשיר מדיסק ומיד לאחר מכן לאותו שיר מספוטיפיי, אני מרגישה שמהספוטיפיי הסאונד יותר מקומפרס ופחות סטריאופוני (ויש לי כבל למגבר של רדיו-דיסק).

שמעתי שיש אפשרות לשלם יותר כסף מהמנוי הרגיל או משהו כזה כדי לקבל קבצים עוד יותר טובים להאזנה – אולי כדאי לפרט על כל העניין הזה גם באתר (אם לא פירטתם כבר, יכול להיות שלא ראיתי). אשמח לדעת מה אתה אישית עושה – כיצד מאזין לסטרימינג במידה שאתה מאזין לסטרימינג.”

תודה על השאלה ר.ת., והרשי לי לנצל אותה כדי להרחיב בכלל על העניין החשוב הזה.

שירותי הסטרימינג (הזרמת מוזיקה) הפכו להיות כל כך פופולריים בשנים האחרונות עד שהם ללא ספק מקור השמע המרכזי היום, הרבה מעבר לקבצי הורדות (Downloads), תקליטורים ותקליטים.

יש בשוק כמה וכמה שירותי סטרימינג: ספוטיפיי, טידל (Tidal), דיזר, קובוז (Qobuz) ועוד.

יש ביניהם הבדלים שונים, והמרכזי ביותר לענייננו הוא כמובן איכות השמע. מדד קריטי לאיכות השמע הוא קצב (העברת) הנתונים (KBPS). ככל שה-KBPS גבוה יותר, איכות השמע תהיה גבוהה יותר.

איכות השמע המקסימלית ב-MP3 הוא 320kbps. זאת האיכות שמקבלים בספוטיפיי פרימיום (המנוי בתשלום), אם כי לרוב זה הרבה פחות מכך אם מזרימים דרך הטלפון או אם הקליטה של המכשיר אינה אופטימלית. האיכות המקסימלית שמקבלים במנוי חינם בספוטיפיי הוא 128kbps. כדי לקבל פרופורציה, האיכות של תקליטור היא 1411kbps – שזה 4.4 פעמים יותר מ-MP3 מקסימלי ו-11 פעמים יותר מהאיכות במנוי החינמי. מה זה אומר? אם אתם רוצים להתענג על עושר המבנה של המוזיקה ועל המרקם הטונלי של הכלים והקולות, הרימו רגליים ונוסו לכם מספוטיפיי!

דיזר מציע מנוי בתשלום הנקרא Deezer HiFi. במנוי הזה רמת השמע המקסימלית משתווה לזו של תקליטור. ושוב, רק בתנאי קליטה אופטימליים, כלומר, לא דרך הטלפון.

טידל וקובוז מציעים במנוי ה- HiFi שלהם שירות סטרימינג באיכות המגיעה עד 9216kbps, תלוי בהקלטה ובתנאי הקליטה. מצוין!

מניסיוני, טידל הוא שירות סטרימינג המתאים בעיקר לחובבי מוזיקה קלה לסוגיה השונים, מפני שהוא קמצן למדי בנתונים שהוא מספק על האלבומים השונים.

קובוז הוא שירות נפלא לאוהבי מוזיקה אקוסטית – קלסית, ג’ז וכיו”ב – מפני שהוא מספק חומר רקע על האלבומים, כולל חוברות (Booklets) בקבצי PDF. בנוסף, ולאוזניי, הצליל בקובוז מעט יותר עשיר ונכון מזה של טידל. למרבה הצער, קובוז אינו פעיל עדיין בישראל, לכן תצטרכו להסתפק בטידל.

טוב, עד כאן על סטרימינג. אני אישית לא משתמש כמעט בשירותים האלה, מפני שבסופו של דבר רוב האלבומים שם (עדיין) בתחתית רמת השמע ביחס לכל שאר הפורמטים.

הפורמט שנשמע טוב יותר מסטרימינג ומועדף עלי הוא קבצי הורדה – מרמת תקליטור ועד רמות קצבי נתונים אדירות, כגון DXD ו-DSD (ארחיב עליהן בפעם אחרת). את כל הקבצים אני ממיר תמיד מ-FLAC ל-WAV שפשוט נשמע יותר טוב.

מבדיקות שערכתי, אם ניקח קובץ מקורי וננגן אותו דרך שרת מוזיקה טוב (Music server), ואם ניקח את גרסת התקליטור של הקובץ הזה וננגן אותו בנגן תקליטורים טוב, התוצאה תהיה בבירור לטובת שרת המוזיקה. אם נוסיף לכך את העובדה ששרת המוזיקה מסוגל לקרוא קבצים ברמות הרבה יותר גבוהות מזו של תקליטור, לא נתקשה להחליט באיזה פורמט מבין השניים נבחר.

מה לגבי תקליטים? יש אנשים המעדיפים מסיבות שונות את הפורמט הזה, הזוכה לתחייה קלה בשנים האחרונות. מכל מקום, הבעיה העיקרית עם הפורמט היא… המוזיקה: כמעט 40 שנים שרוב רובה של המוזיקה אינו מצוי על גבי תקליטים. בנוסף, חלק גדול ממה שכן מצוי על גבי תקליטים אבד עליו הכלח, בוודאי בכל תחום המוזיקה האומנותית (מימי הביניים והרנסנס ועד ימינו). לשיקולכם.